אם אתה רוצה להיות בתמונה

אם יוסי חכמי, הפניקס הישראלי, יציע, באחת, למכירה פומבית את האוסף שלו, המונה מעל אלף עבודות, שוק האמנות הישראלי ייסדק, אם לא יתמוטט ממש. תהייה זו הצבעת אי־אמון ענקית וחדה, מצד האספן הגדול והעקבי ביותר של האמנות הישראלית. כלומר, מדובר בשוק ישראלי רגיש, מעט קפריזי ועדיין חסר מיסוד ממשי.

הערב ומחר בערב, גלריה גורדון מציעה למכירה פומבית מעל 400 עבודות אמנות של ישראלים, של יהודים ושל אמנים בינלאומיים. ההצעה כוללת ציור מודרני, ציור יהודי שמרני, מעט פיסול, לא מעט גרפיקה. לב המכירה ממוקד על אוסף אחד, אוסף גורארי. זהו אוסף שהוא סיפור־חיים של ישראלי שהאמנות ואספנות האמנות היו דרך חיים עבורו, אם לא ממש עילת קיום. כיוון שסיפורו של גורארי סופר בהרחבה הראוייה במגאזין גלובס, ובעיתונים נוספים, אני רואה עצמי פטור מלחזור עליו. אבל, בכל זאת משהו.

עיקרו של האוסף, ארצישראלי וישראלי מוקדם. עבודות רבות של נחום גוטמן, אריה לובין, פנחס ליטבינובסקי, אביגדור סטמצקי, שמואל עובדיהו. אוסף שנצבר מאהבה, מקשרים בינאישיים. לא כסף ולא חוכמת־מסחר צברו אותו. נימה דקה של צער עולם פרושה על עצם המכירה. לכאורה, מקומו של אוסף זה באחד המוזיאונים, בהיות האוסף, בשלמותו, מעין עדות על תקופה, על שנות ה־30' וה־40', על הלוך הרוח, הסגנון והטעמים של התקופה. אבל, כל מה שיכול להמכר, סופו להמכר. וכך, האוסף מוצע למכירה.

גלריה גורדון מיסדה בישראל את המכירה הפומבית, לאחר שפעלה, יותר מעשור, כגלריה אוואנגרדיסטית מובהקת. בגורדון, ממחצית שנות ה־60', הציגו אמנים מקומיים צעירים, המוכרים היום כמייצגים של המודרנה הישראלית: יאיר גרבוז, מיכאל דרוקס, לצד יגאל תומרקין, אורי ליפשיץ, רפי לביא. גורדון, משך שנים, הייתה האלטרנטיבה להצעה התרבותית הבורגנית, שהובלה כאן ע״י חיים גמזו, מי שניהל את מוזיאון ת״א.

ההחלטה של ישעיהו יריב, בעליה של גורדון, להתמחות במכירות פומביות, התקבלה בעויינות. לא מעט אמנים ומבקרים ראו בכך נטישה אלימה של המאבק המודרניסטי הישראלי. אחדים, לעומתם, ראו בכך סימן להתבגרות שוק האמנות המקומי והצטרפות מבורכת למשפחת העמים, הנוהגת שנים מכירות פומביות. המכירה של גורדון אימצה את עקרונות המסחר של בתי המכירות המערביים הגדולים. כשמעל הכל, מתנשא החוק הנאור: היצע וביקוש.

המכירה הנוכחית של גורדון כוללת, מלבד אוסף גורארי, עבודות של לאה ניקל, יוחנן סימון, אורי ליפשיץ, עופר ללוש, רפי לביא, יוסף זריצקי, מרדכי ארדון, אביגדור אריכא, יוסל ברגנר, יעקב דורצ׳ין, ראובן רובין, קיקויאן, קרמן. כלומר, רשימה מעורבת, המייצגת את הציור הארצישראלי, את אסכולת פריז היהודית, את הציור הישראלי המודרני ואת זה השמרני. האמנות הישראלית הצעירה לא נכללת במכירה זו, ובדרך כלל אינה נכללת במכירות של גורדון. מיכל נאמן או דגנית ברסט, שתהליך ההתקבלות שלהן הושלם מזמן, גם באמצעות תערוכות מוזיאליות, לא הוכיחו לגורדון את כושר הסחירות שלהן, ולכן אינן כאן. גורדון, בעניין זה, פועלת לפי הגיון מכירה, ולא לפי מושגי הביקורת הצעירה.

לעיתים, המכירות בנויות על איזושהי סחיפה, על דראמה. בישראל, תושג דראמה אם המכירה כוללת עבודה משמעותית בלתי ידועה, או להיפך, ידועה במיוחד, של רב־אמן. נאמר "רחוב אגריפס" של אריה ארוך, או "נמרוד" של יצחק דנציגר. הצעה כזו, במכירה כלשהי, יוצרת תנועה בין אספנים, מנהלי מוזיאונים, מתווכים ובעלי גלריות, ומגביהה את המכירה לאירוע. אבל, רוב המכירות בנויות על מצאי ידוע, ועל כן הן משוללות דראמה, בדרך כלל. נידמה לי שהמכירה נוכחית היא ממין מכירות אלו. לדעתי, זו מכירה מעניינת, מכובדת. מכירה המאשרת פעם נוספת קיומו של שוק אמנות מקומי לגיטימי, מסורתי, מצטבר, צובר כוח.

יצירת איכות של ליאון אנגלסברג, "ברושים בהרי ירושלים", מוערכת ב־5 אלפים דולאר. יצירה טיפוסית למחצית שנות ה־60', של יוסל ברגנר, מוערכת ב־ 5 אלפים דולאר. "נערה ושתי ציפורים" ידועה למדי של ברגנר, מוערכת ב־6 אלפים דולאר. וכך, מבחינה מסחרית, על פי רוב החישובים הפיננסיים המוכרים, לא הייתה, בעשור האחרון, תנועה מובחנת במחירי יוסל ברגנר.

במכירה, מיקבץ איכותי של אקוורלים, ושמנים של זריצקי. כלומר, אקוורלים המייצגים את הממוצע הגבוה של המאייסטר, ועם זאת עבודות שאינן מעוררות עוד השתאות. הן מוערכות סביב 10 אלפים דולאר לאקוורל, 6 אלפים דולאר לשמן. לכאורה, שמן יקר מאקוורל, אך השמנים, המוצעים כאן, מקרינים שיגרה זריצקאית. בסך הכל, המחירים של זריצקי, הנחשב מייסד המופשט הישראלי, מבוצרים למדי באמצעות מצאי לא גבוה, חוג אספנים קבוע.

כעשר עבודות של מרסל ינקו מוצעות כאן. עבודות משנות ה־50' עד שנות ה־ 80'. ציור מתאר ועלילתי ומעט ציור מופשט. "עין הוד", משנת 1954, מוערך ב־ 25 אלף דולאר ו"עין הוד" נוסף, שמן על קרטון, מאותה תקופה, ב־22 אלף דולאר. גם אם זו רמת המחירים הפורמאלית של ינקו, אין אלו הערכות מתונות, לדעתי. ובכלל, קנייה של ינקו חייבת להשען על ידע ועל הכרות ממשיים עם יצירתו. המימד האילוסטראטיבי, הנמצא בחלק לא קטן של יצירתו, מעיק. כוחו כצייר מופשט, עדיין אינו ברור. לעבודות שלו, משנות העשרה של המאה, מהעידן הדאדאיסטי, קיימים שוק ומחירים מנומקים.

---

אין הערכות מדוייקות ביחס להיקפו של שוק האמנות המקומי. הנחה מקובלת: מחזור שנתי של פחות מ־10 מיליון דולאר. מעט נתונים על חלק מהרכב הערכה זו: המכירות החצי־שנתיות של גורדון נעות סביב מיליון וחצי דולאר למכירה. המכירות הפומביות של סותבי׳ס, הנערכות בישראל, אינן מיוחדות לאמנות ישראלית, ועדיין מייצרות תנועה של מאות אלפי דולארים לשנה. שלושה־ארבעה בתי מכירות מקומיים, שלא צברו את העניין ואת הסמכות של גורדון, מניעים כשלושת רבעי מיליון דולאר לשנה, במכירה ישירה, במכירה לאחר מעשה ובמיני פעולות תיווך. תקציב הרכישות השנתי של כל המוזיאונים הישראלים גם יחד, מגיע לסביבות 400 אלף דולאר, כולל תרומות יעודיות, מילגות ופרסים.

שוק קטן, לא קטנטן, שווה בהיקפו לשוק ההולנדי או הדני. רחוק מרחק רב מהשווקים של דיסלדורף, לונדון, מילאנו, ניו יורק, בכל הקשור לאמנות בת זמננו. אגב, אם מתבקשים השוואה או קנה־מידה, הרי שתקציבו השנתי הכולל של מוזיאון תל אביב נע סביב 7 מיליון דולאר, בסך הכל.

רק ב־67', לאחר מלחמת ששת הימים, אמנות ישראלית החלה להמכר במימדים המצדיקים תחילתה של ההגדרה "שוק". הורתו ולידתו של שוק זה באופנתיות, בחוסר טעם, בהתעשרות מהירה. הלא נזכור את הימים ההם. את הראווה, את הריק.

אבל, הזמן עשה את שלו, ומה שלא עשה הטבע, עשה טבע האדם, וכך הבנה, עידון והשכלה זחלו אל תוך שוק האמנות המקומי. ציור איכותי של אריה ארוך, מנחם שמי, לאה ניקל או אורי רייזמן מצא את מחיריו הראויים. ניקבעה הירארכיה פנימית, המשלבת גם איכות ומיוחדות לצד כושר סחירות.

שוק אמיתי מתבסס על אספנים. השוק הניו יורקי, בשנות ה־70' וה־80', התבסס על הסאצ׳ים, על פטר לודוויג, יצרן השוקולד המערב גרמני, על אניילי, פיאט. שמות כאלה. אספנים שבנו מערכת מסחרית וביקורתית כמעט זהה לזו המוזיאלית. הם שכרו אוצרים משלהם, הדפיסו קטלוגים מיוחדים להם. אגב, גם הישראלי ריקליס היה מחובר היטב למערכת אספנית זו. הקשר בין האספנים הבכירים לבין הגלריות והמוזיאונים היה עקבי, מתמחה. קשר של שותפות, הייתי אומר.

רק יוסי חכמי, בהקשר האספני הישראלי, חצה את השלב הנאיבי של האספנות. האוסף שלו רציף, מנומק, שיטתי. רוב האספנים המקומיים האחרים בנו מערכת אישית, מזדמנת, המעידה על טעמים אישיים, על ביוגרפיה תרבותית, ועל קנייה המושפעת ״ממצבי־רוח". אצל חכמי תמצא את ההיסטוריה של המופשט הלירי לצד ההווה האוונגארדיסטי, ואילו אצלם אתה עשוי למצוא חללים מכבידים: ייצוג לאסכולת פריז והעדר ייצוג לזריצקי, לדוגמה. עם זאת, מעניין יהיה לראות את סך כל אוספו של עורך הדין מיכה כספי, ובעוד עשרים שנה מעניין יהיה לראות את אוספו של דורון סבג, איש עסקים צעיר, שנכנס לאחרונה לתחום.

---

אוסף גורארי, המוצע מחר למכירה, הינו אוסף תמים. לדעתי, אין בו "שיאים". הוא מלא טעם וחינני, ללא ריכוז של יצירות העשויות לרענן את הבנתנו את האמנות המקומית בשנות ה־30׳ וה־40'. "המתרחצת" של נחום גוטמן, מ־28', איכותית, אך לא מפתיעה, לא משנה חשיבה. אבל, ה"עיט על הר הבית" של זריצקי, משנת 24', נדירה, חשובה להבנת המהלך הציירי של זריצקי. ההערכה, 16 אלף דולאר, סבירה. הנוף של סטמצקי, משנת 34', הינו מסמך ציורי מיוחד. שמונת אלפים דולר, הערכה נכונה.

כלומר, גם אם אוסף גורארי תמים, הוא מלא פנינים, שחלקן ראויות היו להכלל באוספים הישראלים המייצגים של המוזיאונים המקומיים.

בכל האמור כאן אין משום המלצה לקנות יצירה זו או אחרת. ואין כאן משום הבטחה לשמירת מחיר יצירה כלשהי, או לאפשרות עשיית רווח כלשהי. אני מלווה את שוק האמנות הישראלי והבינלאומי יותר מ־20 שנה, וכך, נער הייתי וגם זקנתי וראיתי את "מרלין מונרו" של אנדי ווארהול, את ההדפס, עולה מ־600 דולאר ל־48 אלף דולאר וחוזר ל־8 אלפים, תוך עשר שנים. ראיתי את הסוריאליזם הישראלי מקבל, בתחילת שנות ה־70', שמונת אלפים דולאר, ולא זז מהדולאר הזה עד שנת 1992. עצה אישית: אל תהיו כאלה חכמים, קנו מה שאתם באמת אוהבים. כי סופו של "הקונה המשכיל הנאיבי" לצדוק.