דברים לזכרו

נפגשנו לפני למעלה מחמישים שנה - ליטבינובסקי ז״ל ואנוכי. נראה לי שזה היה רק אתמול וחמישים שנה עברו כבר מאז...

בכל פגישה ופגישה שוחחנו על ציור ועל ציירים - על התמורות שחלו... על התפיסות וכוונות אצל צייר זה או אחר... התווכחנו... רבנו... התרחקנו והתקרבנו שוב, וחשנו שנינו שלכל אחד מאיתנו יש חלק בשני.

לוטבינובסקי נראה לי תמיד כעץ-זית. בראשיתי... חסון, בעל גזע חזק ששורשיו עמוקים מאוד, ענפיו כשרירי שמשון, קליפתו קשה... אך עלים עדינים לו, לעץ זית זה, בגון כסף ירקרק והם רועדים בעונג חרישי כשנושבת רוח קלה ומלטפת אותם...

עץ זית בודד היה פנחס ליטבינובסקי.

כאמן הוא צעד כבתוך מנהרה אין סופית שמתחלקת לחדרים... חדר על יד חדר... וליטבינובסקי עובר בהם מאחד לשני... ובכל אחד הוא מתיישב על יד הכן וידו מניפה מכחולים על בד או נייר לבן... הוא מצייר... מחפש את עצמו... וסוגר את הדלת מאחוריו על בריח ומנעול... אל יכנסו הפטפטנים למיניהם... שישארו בחוץ הידענים! כאן, שפת בצבעים בלבד... כאן, מונולוג או דיאלוג בין צבע לצבע, בין צורה לצורה... כאן דו-שיח חרישי, פנימי, ללא עדי ראיה... כאן דו-שיח עם עצמו...

עומד עץ-זית בודד, מושרש באדמת-אבן הירושלמית ומחפש את עצמו...

כן, נלקח מאיתנו עץ זית זה! אך אמנים אמיתיים אינם נלקחים סתם - הם אינם מתים לעולם... הם חוזרים בבוא היום... עבדו קשה מבוקר חייהם עד ערב שקיעתם... יש לנוח עתה אחרי ההיאבקות הקשה ויש לקום, ולחזור...

ראו נא, חזר ליטבינובסקי... הדו-שיח העקבי שלו נשמע מכל פינה ופינה... מכל מסגרת ומסגרת... אך גם הסכנה חזרה עמו... שמא תיסגר שוב הדלת, כפי שווה קרה בכל ימי חייו! שמא... שמא... לא יתכן... נחזיק אחד בשני ואנו נפתח את כל המנהרה, לכל רוחבה ואורכה... והאוצר הבלום שבה, שהשאיר ליטבינובסקי יקרין עלינו את סוד חזונותיו וחלומותיו.

אמנים אמיתיים אינם מתים לעולם... הם רק נחים קמעא... קמים וחוזרים... 

הנה חזר צייר דגול!

הבה נברך ונזין, נזין את עינינו...