מוטב מאוחר

ההדים שהשאירה אחריה תערוכת ליטבינובסקי במוזיאון ישראל היו מעוררים מספיק, כדי להמשיך לחשוף את האיש וציוריו. גלריה מעיינות, המתמחה באמנים ישראלים ותיקים ומעט נשכחים, יזמה תערוכת עבודות נייר של ליטבינובסקי, מתוך העיזבון האישי של הצייר. הגלריה פנתה לד״ר גדעון עפרת, הממונה על העיזבון והמכיר היטב את עשרת אלפים העבודות שנותרו בו, ובעזרתו נבחרו שלושים עבודות, שיוצגו החל ממחר (15.9). "זו לא תערוכת מחקר, ולא תערוכת תיזה", ממהר עפרת להסביר, "אלה פשוט שלושים עבודות טובות שבחרתי מתוך העיזבון".

העבודות הטובות של ליטבינובסקי, כפי שאפשר היה להיווכח בתערוכה במוזיאון, הן טובות מאוד, ורחוקות מרחק גדול מן הדימוי המסחרי שדבק בצייר בשנותיו האחרונות. ליטבינובסקי, שהתפרנס מציורי פורטרטים ומרישומי צבע מהירים וקלילים, ידע היטב מה טמון במגירות שבביתו. "הבית הוא כמו פירמידה שמסתירה בתוכה אוצרות גדולים", אומר עפרת. העבודות משנות העשרים נמכרו ברובן, וכבר אינן בבעלות המשפחה. אך קיימת רשימה מפורטת של מקו מות הימצאן. התערוכה בגלריה מעיינות תכלול מעט עבודות משנות השלושים, תעבור הלאה לשנות הארבעים, החמישים, השישים, ותכלול גם כמה עבודות מהעשור האחרון לחייו, שנות השמונים. למרות החתך התקופתי הרחב, אין זו התערוכה הרטרוספקטיבית שעליה חולם עפרת: "המוזיאון פיספס, לדעתי, הזדמנות נפלאה להרים תערוכה רטרוספקטיבית של ליטבינובסקי. אפשר היה לאסוף את כל העבודות משנות העשרים, שידוע היכן הן נמצאות, ולבנות רצף מפואר של העבודות החשובות, אך זה לא נעשה".

עפרת מחכה עדיין להזדמנות להגשים את רעיון הרטרוספקטיבה, רעיון שעמד על סף ביצוע לפני מותו של הצייר, בשיתוף עם מוזיאון עין־חרוד, אך סופו שלא יצא לפועל. עפרת: "ליטבינובסקי רצה פוסטר כמו לתערוכה שהיתה לפיקאסו בפאריס, בגודל 2X2 מ׳. איש לא יכול היה להבטיח לו את זה, והתערוכה נפלה. זו לא היתה מגלומאניה, אלא עקרונות שעליהם לא ויתר. גם מוזיאון ישראל לא הצליח להגיע איתו להסכם על תערוכה, כיוון שהוא התעקש להציג רק את עבודותיו האחרונות, ואילו המוזיאון רצה לחזור לעבר. ליטבינובסקי סירב".

העבר של ליטבינובסקי מורכב למדי. בשנות העשרים והשלושים זכה לביקורות נלהבות, נחשב לצייר מוביל, ובשנת 1944 אף קיבל את הקומה השנייה, היוקרתית, במוזיאון תל־אביב והציג שם את עבודותיו, שהיו נתונות באותה תקופה להשפעה. פיקאסואית חזקה. אבל בהמשך, עם עליית אופקים חדשים, והשתלטות הליריקה של המופשט האוניברסאלי, נדחק ליטבינובסקי הצדה, הבין די מהר שמאבקו חסר סיכוי, והסתגר בביתו למשך ארבעים השנים הבאות, כדי לנהל אורח חיים טבעוני וקפדני, ולהמשיך לייצר ציורים בקצב רצחני.

ליטבינובסקי הרבה ליצור, ואהב לשחזר שוב ושוב את הסקיצות שעשה בשנות העשרים והשלושים. מושג הוואריאציה היה מרכזי בעבודתו, והוא יכול היה להפיק עשרות ואריאציות מאותה התימה, מתוך שפיעה טבעית וקלה. הקִרבה שלו לפיקאסו התחלפה, בתקופות שונות, בקרבה לרואו, מאטיס, מירו ומודליאני, אך בתוך כל אלה שמר על אנרגיה אישית טיפוסית.

אפשר לשער שהקו הקליל של ליטבינובסקי לא שיכנע רבים בתקופות שהוולט־שמרץ חייב אמנות כבדת ראש ופואטית. ליטבינובסקי לא ויתר. לכאורה הוריד עוד יותר את כובד מכחולו והתרכז בפורטרטים, אך תמיד ידע את ערכו האמיתי, ושמר על חשדנות נאותה כלפי בעלי גלריות שפזלו לעבר האוצרות האמיתיים.

שתי בנותיו, דפנה וכלואה, הסכימו להוסיף על התערוכה המוזיאלית ולשחרר עבודות נוספות מן העיזבון, יעל ויינברג, בעלת גלריה מעיינות, השקיעה מאמצים עצומים במסגור, והפיקה הזמנות מיוחדות, שנושאות עליהן פורטרט עצמי עליז של ראשו העגול והקירח של ליטבינובסקי, כשהוא נשען על ידו. אצבע אחת, האמצעית דווקא, מכופפת, כאילו במקרה, בתנוחת אצבע משולשת. אולי כלפי מי שמיקמו אותו איפה שמיקמו.

הפעם יכול ליטבינובסקי, בעזרתם של עפרת וויינברג, להמשיך ולחייך לעצמו. עבודות הנייר שבחר עפרת מרהיבות ביופיין, ומרעננות בישירות הטרייה שלהן. מרכבות נוסעות, חמורים, הרבה ילדים, דמויות חצוצרנים וכנרים, נשים עירומות ונושאים אחרים, רחוק מן הירוק־אפור של הליתוגראפיות הידועות. אוסף קטן ומובחר, שכדאי לראותו.