אמן אקלקטי מבריק

זהו ספר האמנות המרשים ביותר שהודפס ונעשה בישראל, ספר מונומנטלי ומפואר לשולחן קפה המוקדש לאחד מהמודרניסטים הצבעוניים והבולטים של ישראל, ייצור ספרי אמנות בסטנדרטים הגבוהים ביותר בעולם הגיע כעת גם לכאן.

פיוטר (פנחס) ליטווינובסקי (1894–1985), הידוע בכל מקום בשם ליטבי, החל את דרכו באוקראינה מולדתו כתלמידו של הצייר הנרטיבי איליה רפין. מסעותיו הלוך ושוב לארץ ישראל, וכן התפתחותו כאמן וכעמיתם של ציירים וסופרים ברוסיה, צרפת וארץ ישראל, מתועדים היטב בידי ההיסטוריון גדעון עפרת.

ליטבי הגיע לראשונה לכאן בשנת 1912 בהזמנת בוריס שץ, אך, מאוכזב מהאלמנטים הקיטשיים של בצלאל בראשית דרכו, חזר ללמוד באקדמיה של סנט פטרסבורג. בעקבות המהפכה הרוסית, הוא ומשפחתו הצעירה חזרו לכאן ב-1919, וביתם בירושלים הפך למרכז החברה הבוהמיינית של התקופה.

ליטבי היה קשור לרבים מהתערוכות והקבוצות המוקדמות בארץ, מתערוכות מגדל דוד ועד קבוצת אגד (שאין לה קשר לחברת האוטובוסים) של הנאיביים המודרניסטים בתל אביב. יצירתו "ערבי עם פרח" משנת 1925 (המוצגת במוזיאון תל אביב) היא כנראה יצירתו המרשימה ביותר, ומהווה ציון דרך מקומי המשתלב באופן מושלם עם יצירותיהם של ציירים תל אביביים אחרים מאותה תקופה, שנטו לאידיאליזציה של ערבים, כמו גוטמן ורובין. זו הייתה אולי שנתו הטובה ביותר, שכן ב-1925 צייר גם את דיוקנו המרשים המוקדם של אחד העם, בסגנון של אסכולת תל אביב בשנות ה-20; יצירה זו מזכירה מעט את עבודותיו המוקדמות של מוקדי.

אגב, לאחרונה עלתה בי המחשבה כי ייתכן שמקור ההשראה ל"ערבי עם פרח" היה ציור של נערה מאת קיס ואן דונגן משנת 1908. תנועת היד והשימוש בפרח האדום הבודד יוצרים את "נקודת הכובד" של שני הציורים.

ליטבי היה תמיד רשם מיומן, אך מיומנותו הרבה והנטייה "לשאול" מכל מודרניסט שראה כאן ובחו"ל הפכו בסופו של דבר לחלק מנפילתו.

אחת ההשפעות המוקדמות ביותר עליו הייתה מארק שאגאל, אך בהמשך הגיעו גם אחרים. ליטבי, שהיה אמן פורה באופן כפייתי, עבר בין סגנונות שונים: סצנות ז'אנר, צבעי מים של פולקלור יהודי "נאיבי", שמנים קודרים בסגנון אסכולת פריז היהודית, דיוקנאות פיגורטיביים ובשלב מאוחר יותר דיוקנאות של פוליטיקאים ודמויות מפורסמות מקומיות, שנעשו משימוש בתמונות בשמן על קרטון.

בשנות ה-50 ליטבי כבר הושפע עמוקות מפיקאסו ומירו, ולא עזב לעולם את הראשון. הוא יצר יצירות שהלכו ונעשו מינימליסטיות יותר, תוך שהן מבטאות שמחה של צבע – תחום שבו שלט היטב – יותר מאשר מחשבה מעמיקה. ידיו פעלו כאילו היה להן מוח משלהן, והוא נתן להן להוביל. עבור ליטבי, פחות הפך ליותר, עד כדי כך שלבסוף נותר מעט מאוד.

רוב ציוריו המאוחרים והפסטלים של ליטבי הם מהנים מאוד, אך הם קלילים מדי, ולעיתים קרובות לא מתחברים לחללים השליליים בדף. כל פתרון שהציג, שהיה בדרך כלל תערובת חיננית של קו אינטואיטיבי ומסה שטוחה, נראה כהצעה נהדרת ליצירה מעמיקה יותר – אך זו מעולם לא נוצרה.

רוב הצילומים בספר המרהיב הזה הם מעשה ידיו של רוני דוד, שגם היה מעורב בעיצובו. הטקסטים והכיתובים מופיעים בעברית ובאנגלית, עם כמה טעויות תרגום קלות. חנה רובינא מופיעה לאורך הספר כ"רובינה", וחואן מירו מופיע כ"ואן". אינדקס ותאריכים מדויקים יותר של היצירות היו מתקבלים בברכה. חשוב לדעת מתי בדיוק צייר ליטבי עבודות הדומות לסגנונות מוקדמים של אחרים. ייתכן שחלקם גם הושפעו ממנו? פשוט לרשום תאריכים כ"שנות ה-20" זה לא מספק.